בס"ד

דבר תורה פרשת 'ויקהל'

בשבועות האחרונים אנחנו עוסקים בקריאת התורה בציוויים על בניין המשכן, כאשר בפרשה שעברה חרגנו כדי לספר על חטא העגל והטיפול בו, ועתה חוזרת התורה לדבר על אופן הקמת המשכן. שאלת היחס בין חטא העגל והמשכן נתונה למחלוקות רבות, ויש שרואים במשכן תיקון וכפרה לחטא העגל ועידון הנטייה של בני ישראל לעבודה באופן של הגשמה ובאופן לא מופשט ושכלי בלבד.

לפי גישה זו (שרואה קשר בין חטא העגל למשכן), עלתה לי קושיה בסיסית בנוגע לפרשות אלו – למה שבט לוי, שלא חטא בחטא העגל, לא מקים את המשכן? השכר של שבט לוי בעקבות חטא העגל הוא לעבוד במשכן ולהיות נציגי ישראל בקודש, אך עבודת ההקמה לא ניתנת להם, אלא דווקא מובלת על ידי איש משבט יהודה – כמו שמודגש בפרשה שלנו: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (שמות פרק ל"ה, פס' ל)

אני מבקש להציע כיוון לתשובה בנושא זה. נראה לי שכדי לענות על שאלה זו צריך לחלק בין שני שלבים גם בחטא העגל וגם במשכן: השלב הראשון הוא בניית העגל והקמת המשכן, והשלב השני הוא העבודה לעגל ועבודת המשכן.

לפי חלוקה זו מובן למה דווקא שבט לוי, שלא עבד לעגל, מקבל את עבודת המשכן. בני ישראל שחטאו בעבודת העגל לא יכולים לעבוד בעבודה היומיומית במשכן – אך שבט לוי שלא חטא בעבודת העגל וסייע לאחר החטא בטיהור מחנה ישראל הוא המתאים לעבוד בעבודה היומיומית במשכן ובמקדש, עבודה שצריכה להיעשות בנאמנות ודייקנות בכל יום ויום.

אולם עתה נצטרך לבחון מה היה חלקו של שבט לוי בבניית העגל? לצורך זה נתבונן במדרש מפורסם בנושא (מתוך מדרש רבה):

"אותה שעה עמד עליהם חור ואמר להם קציעי צואריא, אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקדוש ברוך הוא, מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן, שנאמר: ויקהל העם על אהרן...".

אנחנו פוגשים שתי דמויות במדרש – חור (משבט יהודה) ואהרון (משבט לוי). שניהם מנהיגים את עם ישראל בזמן שמשה עולה להר סיני. חור מסרב בכל תוקף לבנות את העגל גם נוכח לחץ העם ואפילו משלם על כך בחייו! אהרון לעומת זאת נכנע (נוכח הלחץ הכבד מאוד) ובונה את העגל (וסופג על כך ביקורת רבה מאוד). בניית העגל הובלה על ידי אהרון, נציג שבט לוי, ולכן שבט לוי לא יכול להיות זה שיקים את המשכן.

נראה לי שאם נתבונן בתהליך הקמת המשכן נגלה עוד פרט מיוחד, מי שכן מוביל את הבנייה הוא "בצלאל בן אורי בן חור" – נכדו של אותו חור! חור מוסר נפשו שלא להקים את העגל ולכן זוכה שנכדו הוא זה שהקב"ה בוחר להוביל את הקמת המשכן בעם ישראל.

במציאות חיינו, אנחנו רואים אנשים שבאמת מתאימים למלאכות שונות – יש את המקימים, החלוצים, שפועלים בתזזיתיות להשיג עוד ועוד. לעומתם יש את אנשי השגרה, האנשים שלא מקימים דברים חדשים אבל עובדים בדייקנות ובנאמנות יום אחר יום באותה עבודה ובאותו מקום. ובאמת העולם צריך את שניהם, ואין מעלת אדם אחד גבוהה ממעלת חברו.

שבת שלום,

יונתן מוניץ 

ר"מ כיתה יא'2